הקרן למורשת הכותל המערבי

תעלת המים החשמונאית

תעלת המים החשמונאית


מאת: דן בהט

תעלת המים החשמונאית, אחת התגליות המרשימות ביותר שנתגלו בירושלים אפילו על רקע שרידי העבר המרובים הפזורים בה. אך מעבר להיבט האסתטי ותחושת ההערכה והכבוד לחוצביה המקננת בלב המסיירים נקשרים בה שני נושאים מעניינים.
האחד, קורותיה של פינתו הצפונית - מערבית של הר הבית. פינה זו משקפת כידוע את קורות הר הבית כולו וניתן ללמוד ממנה רבות על הדרך והאופן שבו הוכשר.
השני, שאלת המים בירושלים. מנהרה זו ממחישה עד כמה טרחו קדמונינו לספק מים לירושלים.

סקירה כללית -
שמה של תעלת המים המכונה בפינו "תעלת המים החשמונאית", נקבע משום ששימשה לאחרונה בתקופה החשמונאית. אחרי תקופה זו ביטלוה מהנדסיו של הורדוס בבניית מתחם של הר הבית.
מתי נחצבה התעלה? החציבה החלה מפני השטח ומטה, ולאחר שהגיעו החוצבים אל המפלס הרצוי כוסתה התעלה בלוחות אבן. סגנון זה מוכר לנו כבר מימי הבית הראשון. אולם, אין בידינו ידיעות על בניה או עבודה באזור זה של העיר בימי הבית הראשון. שאלת מועד החציבה נשארה עדין פתוחה.
 
מעל מים מופלא זה קיבל את מימיו מימי הנגר העילי (הגשם), ששטפו את אפיקו של הטירופיאון ("הגיא") העליון, דהיינו אזור מוסררא ואזור הנביאים של ימינו, והוטו לעבר התעלה החשמונאית.
תעלת המים המרשימה הזאת הביאה את החוקר הבריטי המפורסם צ'רלס וורן (1867) למחשבה שאולי זהו המעבר החשוך שחיבר את הר הבית עם ה"בירה", המוזכר אצל יוסף בן מתיתיהו, שבו נהרג אנטיגונוס בפקודת אריסטובלוס אחיו (מלחמות א, 75), אבל אין לכך כל הוכחה. על כל פנים , ברור שבתקופה החשמונאית, סיפקה התעלה מים לבורות באזור הר הבית שנפגעו כאשר "נחתכה" התעלה בידי הורדוס על מנת ליישר את מפלס הר הבית.
כאשר ביקר וורן באתר, זרמו מי ביוב בתעלה. כדי להיכנס פנימה נאלץ לשוט על גבי רפסודות שהכין מדלתות משומשות. לדבריו, זמן לא רב לאחר ביקורו, עוד בשהותו בירושלים, הוסת הביוב וזיהום התעלה חדל. עקבות הביוב נראים כמשקעים שחורים בצדי התעלה, על חלקה התחתון של דופנותיה.
כאשר "נתגלתה" "תעלת המים החשמונאית", בשנת תשמ"ה (1985), לא היו עובדי משרד הדתות הראשונים לגלותה. כבר במאה הי"ט, כאשר נחפרו יסודותיו של מנזר האחיות ציון, נתקלו הבנאים במתקני המים הקדומים, ודרכם הגיעו חוקריה המובהקים של ירושלים במאה הי"ט אל "תעלת המים החשמונאית". עם זאת, תולדותיה של התעלה נעלמו מהם, הואיל והצליחו להגיע רק עד למקום מפגשה עם הכותל המערבי.                                      במקום ביקרו צ'רלס וילסון (1864), צ'רלס וורן (1867), שרל קלרמון-גאנו (1872), קלוד רנייר קונדר ואחרים. הללו תיארו את התעלה ואף ציירוה. במנהרה בת אלפי השנים, הנחקרת מזה מאה שנים, נסייר עתה גם אנחנו.

 


מסלול ההליכה
1.הכניסה. הכניסה למנהרת המים נמצאת סמוך לקצה הצפון מערבי של הכותל המערבי. לפני שנתחיל במסענו בתעלה נעיף מבט אחור ונראה את אבני הכותל. אין בהן פתח כלשהו, ולכן ברור ש"תעלת המים החשמונאית" לא שימשה את הר הבית בימי הורדוס.
 אבן הכותל הנמצאת מעל התעלה מיוחדת במינה. אין זו אבן אחת אלא שתי אבנים מהוקצעות היטב, שסיתות השוליים שלהן משותף, דהיינו מרוכז בשני הצדדים הקיצוניים של האבנים וכן מלמעלה ולמטה. כך הפכו שתי האבנים במראיהן לאבן אחת גדולה. איננו מכירים תופעה דומה במקומות אחרים.

2.החדר הקטן בכניסה. קונדר מחוקריה הראשונים של התעלה, גילה חדר קטן שנמצא בכניסה לתעלה מימין, בגובה של כ1.5- מ' מעל למפלס התעלה. בחדר זה נתגלתה  תגלית חשובה ביותר: הקטע הצפוני ביותר של הכותל הבנוי באבן. בקטע זה של הכותל היו משולבות שתי אומנות אבן יפיפיות. ניתן ללמוד מכך כי חומות הר-הבית היו מעוטרות באומנות דבוקות סביב ההר - בדומה למערת המכפלה בחברון, שהיא חלקו העליון של מבנה שהיה בנוי באומנות בולטות ונסוגות לסירוגין. בשל מגבלות טכניות אין אפשרות לראות כיום את האמונות שמעל תעלת המים, שכן בתקופת המנדט הבריטי ניתקה יציקת תקרת בטון את מקום האומנות ממערכת התעלות.

3.התעלה וגבעת האנטוניה. התעלה מטפסת ועולה  תוך שהיא מתפתלת קמעה. מימין ומשמאל מצויות גומחות טבעיות קטנות בסלע - תוצאה של פעילות גיאולוגית באזור, שקדמה לחציבת התעלה. ממזרח לגומחות נמצאת הפינה הצפון מערבית של הר-הבית. לימיננו נמצאת הגבעה שעליה עמדה מצודת האנטוניה, ולשמאלנו, שוליה המערביים. איננו יודעים מה צורתם. שכן הם מצויים מתחת לרובע המוסלמי דהיום.
לאחר שהרס  הורדוס את מצודת "הבירה" הוא חצב ויישר את הסלע מתחתיה ובנה במקומה מצודה חדשה. הוא קרא לה אנטוניה. על-שם אנטוניוס מיטיבו. המצודה נבנתה על גבעת האנטוניה - מצפון למקומה של "הבירה". מן המצודה הזאת לא נותרו כיום שרידים שלהם, מלבד במת הסלע שעליה עמדה. מדרום הייתה במת הסלע מוגנת על-ידי המצוק, שנוצר עם החציבה בסלע לשם הרחבת הר-הבית בפינתו הצפון-מערבית.
המהלך בתעלת המים רואה שהתעלה חוצה מפעלי מים קדומים יותר, שעברו ממזרח למערב. הם נראים כמעין תעלות המכוונות לימין ולשמאל. בקטע הפנייה במנהרה, עדיין ניתן להבחין בשתי קשתות , שהן העדויות הצפוניות ביותר למבני התמך מימי הביניים, שכמותן קיימות לאורך  מנהרות הכותל.

4.תעלת זרימה וסכר. נמשיך במסענו ב"תעלת המים החשמונאית". משמאל, לרגלינו, נבחין בתעלה קטנה, שתפקידה היה לאפשר זרימה מסודרת של מיום שנכנסו אל התעלה מחלחול בקיר המערבי (השמאלי אם הולכים צפונה). התעלה מגיעה עד לבור קטן שאיננו אלא בקע טבעי בסלע, הקולט מים אלה ומחדירם אל מעבה האדמה שבה הם נעלמים.

מכאן נגיע לסכר שמטפסים בו במדרגות. ההסבר היחיד שניתן להציע  לסכר זה הוא שמהנדסיו של הורדוס הקימונו כדי לאגור מאחוריו את מי האמה, שהמשיכו לזרום גם כאשר נחסמה התעלה המקורית עקב הרחבת הר-הבית.


5. החפיר - בריכת המים. אחרי פיתול בתעלת המים נגיע אל בריכת המים, הגענו עתה אל החפיר העצום שהגן של האנטוניה מצפון. רוחבו מצפון לדרום היה למעלה מ - 50 מ' ואורכו כ - 150 - 200 מ'. חפיר זה נחצב כדי להפריד את במת הסלע של האנטוניה מהמשך הרכס צפונה, שכן היא עמדה על במת הסלע שהיה חלק מגבעת האנטוניה. חציבת החפיר ניתקה את תעלת המים החשמונאית, ברור אם כן מדוע לא היה טעם להמשיך ולהשתמש בה. יש לשים לב לעוצמתו של החפיר הזה, שגובהו הגיע בקטעים מסוימים עד 18 מ'. אין ספק שהאבנים שנחצבו בחפיר שימשו כאחד המקורות לאבן לבניית כותלי הר - הבית.

לאחר החפירה, "תעלת המים החשמונאית" המשיכה להגיר את מימיה, אבל לא עוד אל הבורות שאליהם הובילה כשנחפרה, אלא אל החפיר. לפי וילסון וורן, עומק החפיר מבמת ההר של האנטוניה עד לרצפתו היה כ - 12 מ'. הורדוס החליט להוסיף להעמיק קטע מן החפיר, למלוא רוחבו, וליצור כריכה. רוחבה היה כ - 15 מ' ואורכה - כרוחב החפיר כ - 50 מ'. בריכה זו נקראה בשם היוני סטרותיון, היינו עפרוני, שכן הייתה מבריכותיה הציבוריות הקטנות של ירושלים. דרך בריכה זו עברו הרומאים בבואם לבנות סוללה כדי לכבוש את האנטוניה (מלחמות ה', 467). כאמור הבריכה קיבלה את מימיה מן הקטע הצפוני של אמת המים, שנשאר שלם. יש מספר הבדלים בין חלק התעלה שבו אנו הולכים ובין חלקה הצפוני, שנחקר בידי וורן ווילסון אך היום אין אליו גישה. אין לקבוע חד משמעית את תאריכה של התעלה הצפונית, והדבר דורש בירור.

לאחר חורבנה של ירושלים, בשנת 70 לסה"נ, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא בשנת 135 לסה"נ, נבנתה ירושלים מחדש - הפעם כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. מייסד העיר החדשה, הקיסר אליוס פובליוס הדריאנוס, החליט להפוך את כל שטח החפיר הגדול לכיכר שוק. שרידי השער של השוק מוכרים כיום כקשת אקה - הומו.

הבעיה שעמדה בפני בוני הבריכה הייתה: כיצד לקרותיה. הפתרון היה בבניית קיר לאורך כל הבריכה במרכזה וכך חילקו אותה לשתי בריכות ארוכות וצרות, שרוחבה של כל אחת כ - 7 מ'. הקיר בין שתי הבריכות איננו סגור לגמרי וניכרות בו כמה קשתות, שנעשו כדי לחבר את המים שבשתי הבריכות. דבר זה העלה את איכות המים, כי המים נקיים יותר ככל שהבריכה גדולה יותר.

בבואנו לאזור הבריכה עומדים אנו על רחבת סלע המצויה בגובה רצפת החפיר. בין הבריכה ובין המצוק הצפוני של האנטוניה שהוא המצוק הדרומי של החפיר, מגובה הרצפה העמיקו מהנדסיו של הורדוס לעומק הבריכה שאנו רואים מתחתינו. בריכה זו ממשיכה מעבר לקיר שמצפון לנו במנזר "האחיות ציון". בצידה הדרומי של הבריכה נראה היטב את הסלע הטבעי מצד ימין: אין זה אלא מצוק הסלע הדרומי של החפיר. בראשו, בגובה של כ - 12 מ' מעלינו, התנוססה מצודת האנטוניה.

6.מערכת מדרגות - יציאה. בהגיענו אל הבריכה נראה בפינה הדרומית מערבית מערכת של מדרגות, כנראה מן התקופה הרומית, המובילה לסמטת בני ע'וואנמה - מסימטאות הרובע המוסלמי - וממנה לויה דולורוזה הסמוכה - "דרך שער האריות" הנמצאת מעל חלקה הצפוני של הבריכה.

כיום, סוגר את האזור שמצפון קיר החוצה את הבריכה. קיר זה נבנה בשנת 1870 במנזר "האחיות מציון", מחשש שאורחים לא רצויים יבואו בתעלת המים החשמונאית אל מרתפי מנזרן. בניית קיר זה העלימה בעצם את תעלת המים, שתיארו כה יפה חוקרי המאה הי"ט, עד לגילויה מחדש בשנת 1985 (תשמ"ה). ממש מעלינו מצויות כמה מן החנויות שלאורך ויה דולורוזה - "דרך שער האריות". גבולו של הרחוב הוא אותו קיר שנבנה במנזר האחיות מציון. קיר דומה נבנה גם בקצהו הצפוני של מחציתה המזרחית של הבריכה.

 

מקורות
יוסף בן מתיתיהו (מלחמות היהודים י"א,ה')
"והרומאים החלו לשפוך את הסוללות בשנים עשר בחודש ארטמיסיוס (אייר) וכלו את עבודתם בעמל רב בעשרים ותשעה לחודש, אחרי יגעם שבעה - עשר ימים רצופים. ארבע סוללות גדולות שפכו הרומאים ושתים מהן כוננו למול הבירה, האחת הייתה מעשה ידי הלגיון החמישי בתוך הבריכה הנקראת בשם סתרוטיוס, והשניה - נעשתה בידי הלגיון השנים-עשר והייתה רחוקה ממנה עשרים אמה. רחוקה הברה יותר משתי אלה הייתה הסוללה, אשר עשה הלגיון העשירי בצד צפון, במקום הנקרא ברכת השקדים, ובמרחק שלושים אמה ממנה שפך הלגיון החמישה עשר סוללה בקרבת מצבת הכהן הגדול. הרומאים קרבו את כלי הרעש (לנפץ את החומה), אך יוחנן חתר חתירה תחת יסודות אנטוניה עד מקום הסוללות וסתם את החלל המחתרת במוטות, ובהביאו שמה עצים משוחים בזפת ובגפרית, הציתם באש, וכאשר אכלה הלהבה את המוטות, נפלה המחתרת כלה תחתיה, ובקול רעש גדול התפוצצה הסוללה ושקעה בתוכה. לראשונה התרומם רק עשן ואבק, כי כמעט נחנקה האש תחת מעי-המפלה. אולם כאשר היו גם עצי הסוללה השוקעת למאכלת אש, פרצה הלהבה החוצה, ופלצות אחזה את הרומאים למראה הדבר אשר נעשה פתאום,, וכאשר הכירו את דבר המזימה, נפל ליבם בקרבם. כי נכזבה תקוותם לעתיד אחרי המקרה הזה. הם חשבו, כיאך למותר הוא להם לעמוד עתה בפני האש, כי מה בצע בכבותם אותה, אחרי אשר היו הסוללות לבער".

צרלס וורן (1867) (מתוך ירושלים של מטה).
"היות שבאותה עת עורר מבצע חקר תעלות הניקוז עניין רב, אזכיר אותו כאן. כבר הזכרתי שמצפון למקדש ישנן שלוש בריכות חצובות בסלע, האחת - בחזית החומה הצפונית של העיר, בבית זיתא, האחת - מצפון לאנטוניה והשלישית - מצפון להר הבית עצמו. לפני שבדקנו חלק זה, רווחו תיאוריות אחדות סביב מיקומה של תעלה משוערת, אשר חצתה את הסראיה הצבאית החדישה, אבל הממצאים שהעלינו שינו לחלוטין את הגרסא המקובלת.

 במנזר אחיות-ציון, ליד קשת אקה-הומו, קיימת בריכה כפולה ומוזרה החצובה בסלע, שהיוותה, ככל הנראה, את הגבול הצפוני של האנטוניה, ולדעתי זוהי בריכת בית-חסידא, שעליה דיבר הצליין מבורדו. מדרום לבריכה כפולה זאת, המקורה כיום בקמרון, מצוי מעבר חצוב בסלע, שגילה רב סרן וילסון ועד כה טרם נחקר. באותה עת היה גדוש מי שופכין, אבל זמן מה אחרי חקירתנו הסיטו את נתיב זרימת השפכים, כך שהמעבר נוקה, בסופו של דבר.

 רוחב המעבר הוא בן ארבע רגליים, צדדיו חלקים ועומק השפכים נע בין 5 ל - 6 רגליים, וכך, אילו היינו נופלים פנימה, לא היה לנו סיכוי למלט את נפשותינו. אלא שאני הייתי נחוש בדעתי לחקור מעבר זה, ולשם כך השגתי מספר לוחות ישנים וערכתי מסע הרה-סכנות על גבי השפכים למרחק של 12 רגל, עד לעיקול שממנו הבחנתי במעבר מרהיב החצוב בסלע ומוביל דרומה, גובהו שלושים רגל והוא מכוסה לוחות גדולים או אבנים, שהונחו מעליו בצורה אופקית. היות ששיט על גבי הלוחות היה מסוכן ביותר, השגתי שלוש דלתות ישנות ויחד עם סמל בירטלס, ניגשנו למלאכה. השפכים לא היו מימיים לגמרי, אך גם לא בוציים כך שדלת שתונח על גביהם לא תצוף אבל גם לא תשקע עמוק מידי, אם תישאר במקום רגע און שניים. לעומת זאת, לוח שעליו משקל של אדם שוקע במהירות. הנחנו את הדלת הראשונה על גבי השפכים ועוד אחת לפניה, כשאנו מקפידים שכל אחד מאתנו ישב על דלת אחת. אחר-כך העברנו את הדלת השלישית קדימה וכך התקדמנו.

 במקומות מסוימים היו השפכים נוזליים יותר מאשר באחרים. אבל בכל מקרה, הם נספגו בדלתות כך שהתקשינו מאד להעביר את הדלת האחורית קדימה, בשעה שאלה שעליהן ישבנו שקעו לצד אחד ואחר-כך לצד אחר, בעוד אנו משתדלים לשמור על שיווי משקלינו.

 אחרי התקדמות בת שישים רגל הגענו לסכר, שנבנה לרוחב המעבר ובלם את השפכים מצד הצפוני, כך שהיו גבוהים בארבע רגליים מאלה שבצד הדרומי. העמדנו את דלתותינו החנינו לדקות אחדות כדי להחליף כוח.

 הכל הפך בשלב זה לחלקלק כל-כך בשל השפכים, עד כי נאלצנו להקפיד מישנה הקפדה בהורדת הדלתות בעצמנו, שמא צעד פזיז וביש-מזל יגרום להחלקה אל תוך הנוזל המרופש - החלקה שעלולה הייתה להסתיים באסון - הרי אין זה מכובד כלל למות כעכברוש בביצת מי שפכים. אחרי שירדנו בבטחה, המשכנו בפעולותינו לאורך חמישים רגל נוספות לכיוון דרום, והשפכים הפכו למוצקים יותר. אחרי שגמאנו מרחק רגליים אחדות נוספות יכלנו להלך על השפכים בעזרת מוטות, אשר נשענו על הקרקעית וספגו חלק נכבד מכובד משקלינו. לאורך מרחק זה כולו השתפלה התקרה בהדרגה, כך שאחרי שהגענו למרחק של 200 רגל, היה גובה המעבר שמונה רגליים בלבד ובסופו היה חסום בקיר בנוי בגסות. בשלב זה היינו כה סמוכים לסראיה של הפחה, שיכולנו לשמוע קולות ודשדוש רגליים ממעל. משום כך, לא העזנו לחצוב בקיר, והדבר נעשה רק אחרי צאתי את ירושלים ב - 1870, בחיפושים אחר מים, כפי שהפצרתי באחדים מן האפנדים הראשיים לעשות.

 מעבר ארוך זה הוא, בלא ספק, אחת התעלות שדרכה הובאו מים אל הר-הבית מצפון, והיא הייתה קיימת עוד לפני בניית החומה השלישית, שכן, בעבר הגיעה עד למקום שבו מצויה התעלה החיצונית".

 



הדפסה  חזרה
לקבלת מידע ועדכונים מהכותל המערבי: