הקרן למורשת הכותל המערבי

פרשת ויגש ה'תשס"ח

פרשת ויגש ה'תשס"ח
בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

"כמגדל דוד צוארך"

בעת מפגש יוסף ואחיו הייתה התרגשות שפרצה כל מחיצות, אך היא הגיעה לגבהים רמים עת נפגשו יוסף עם בנימין אחיו שהוא גם בן אמו רחל. על אותה שעה מספרת התורה "ויפול על צווארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" רש"י: מצטט בדבריו את דברי חז"ל במסכת מגילה (ט"ז) "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך"- על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להחרב "ובנימין בכה על צואריו"- על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב, דהיינו שלא היה זה רק התרגשות שנבעה מהמפגש של אותה שעה, אלא זה בא מראיית העתיד הרחוק של צאצאיהם.

לכאורה יש להבין מדוע כל אחד מן האחים בכה דווקא על חורבן המקדש שהיה בחלקו של אחיו ולא בכה על חורבן המקדש שבחלקו הוא? בספרים רבים פירשו זאת כי חורבן הפרטי שבחלקו של כל אחד, אל לאדם לבכות אלא לעשות, עליו לפעול כדי למנוע חורבן ואם חלילה נחרב מחובתו לבנות אותו מחדש, אולם על חורבן חבירו יש לו חובה להצטער בצרתו, ולכן כל אחד בכה על חורבן המקדש בחלקו של אחיו ולא על חורבן המקדש שבחלקו.

הוסיף על כך האדמו"ר רבי ישראל ממודז'יץ זצ"ל, שלכאורה מדוע מצאו דווקא בשעה גדולה זו שבה זכו האחים הקדושים להתאחד אחרי פרידה כה ארוכה לבכות על בכי מאורע שעתיד היה להתרחש כעבור שנים רבות? ופירש: שהרי חורבן בית המקדש היה בעוון שנאת חינם שפעפעה במסתרים עוד מימי קדם  מאז המחלוקת העתיקה שבין יוסף לאחיו, וכיון שהאחים ידעו את הבעיה הזו, ביקשה לתקנה על ידי אהבת חינם, כאשר כל אחד יחוש את צערו של הזולת יותר מאשר צערו, ולפיכך בכו דוקא בשעה גדולה זו כל אחד על החורבן שיעלה בגורל אחיו, כי אם חשים את צערו של הזולת מונעים חורבן ובונים בנין.

יש גם להבין את הדמיון של בית המקדש לצוואר, כפי שנאמר: "ויפול על צווארי בנימין ויבך, ובנימין בכה על צווארו"? תשובה על כך ניתן למצוא בדברי חז"ל על הכתוב ב"שיר השירים": כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות, דרשו במדרש רבה שם, כמגדל דוד צוארך- זה בית המקדש, ולמה מדמהו כצוואר? שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היה צווארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש, כביכול, נכפף צווארן של ישראל.

הצוואר מבטא את זקיפות קומתו של אדם, ובאותה מידה בית המקדש סימל את זקיפות קומת האומה, בהיות המקדש על מכונו קומתם של ישראל הייתה זקופה ואיתנה, ואילו משחרב המקדש, נכפף צווארן של ישראל ושחה לעפר קומתם.

ה"אבני נזר" הוסיף בעניין זה כשם שהצוואר הוא האיבר המחבר בין הראש והגוף, כך גם בית המקדש היווה נקודת חיבור שבין העולמות העליונים לעולמות התחתונים, לפיכך כל התפילות עולות מן העולם התחתון לעליון דרך בית המקדש, ולאידך גיסא, כל השפע משמיים לעולמנו אף הוא עובר דרך בית המקדש.

על כן בבית המקדש התעלו ישראל לדרגות רוחניות עילאיות עד שזכו לנס של "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות פרק ה', משנה ה') באשר הגוף לא תפס אצלם מקום כלל באותו מעמד. אפילו אכילה פשוטה שבדרך כלל מגשמת את האדם ומגבירה בו את יסודותיו הגופניים הייתה במקדש מלאכת קודש, עד שהכהנים היו אוכלים מבשר הקרבנות ובזה גופא היו הבעלים מתכפרים. גם על אכילת מעשר שני בירושלים אומרת התורה (דברים י"ד, כ"ג) "ואכלת לפני ה' אלוקיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם... למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך" ללמדך, שבאמצעות המקדש יכלו ישראל לשאוב יראת שמים וקדושה אפילו מן האכילה, נמצא שבית המקדש היה אמצעי אדיר למשוך את הגוף כלפי הנשמה והדעת, זוהי בחינת הצוואר והמחבר את הגוף אל הראש, עד שגם הגוף מקבל סגולות רוחניות, והארץ אף היא נהפכת להיות לשמים מבחינת השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם להפוך אותה לשמיים.

הדפסה  חזרה
לקבלת מידע ועדכונים מהכותל המערבי: