הקרן למורשת הכותל המערבי

פרשת וישב ה'תשס"ח

פרשת וישב ה'תשס"ח
בס"ד

הרב שמואל רבינוביץ
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בני יעקב ויוסף

יוסף קנה לעצמו מקום מרכזי בין שבטי ישראל. רש"י על דבריו של יעקב אבינו ליוסף בברכותיו טרם פטירתו: רועה אבן ישראל פירש- עיקרן של ישראל. דבר שגם מצאנו בתהילים (ע"ז, ט"ז) גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. דברים ברורים להתייחסות של שבטי ישראל אחרי יוסף.

יש להבין במה יתייחד יוסף הצדיק יותר מאחיו? וכי זה שזיו האיקונין שלו דמה ליעקב אבינו הוא הנותן עדיפות על אחיו השבטים, הרי ודאי שדברים חיצוניים אינם אלו העושים את יוסף למרכזי בשבטי ישראל.

גדלותו של יוסף ניתנת ללמוד מאבלו של יעקב אבינו. יותר משני עשורים של שנים מתאבל יעקב אבינו על בנו וממאן להינחם כמו שנאמר בפרשתנו: "וימאן להנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה". חז"ל שואלים מדוע לא התנחם? ומשיבים: כי "אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב  ולא על החי". אם כך קשה מדוע יעקב אבינו לא הבין זאת מעצמו, והסיק כי אם אינו יכול להתנחם, סימן הדבר שיוסף חי. מדוע יעקב אבינו אינו מתנחם בכך והוא ממשיך באבלו?

מסתבר, איפוא, שלא על מות בנו התאבל ימים רבים, אלא בכה מתוך חשש שמא בנו חי והקדיח את תבשילו אי שם בניכר, במקום שאליו התגלגל. יעקב לא חשש ממות יוסף כמו שחשש מכך שהוא אינו חי כיהודי. כדרכם של יהודים, אשר העדיפו לראות את בנם עולה על המוקד ונשרף על קידוש ה' ובלבד שלא ישקר בברית אבותיו.
כל חששו של יעקב היה מכך שיוסף התגלגל למקום של רשע ושם ישכח את מוצאו וביתו, ינטוש את השולשלת וישכח את אביו וסבו הקדושים, ובכך יאבד את כל מעלתו הרוחנית. כי הרי בזה יתייחד יעקב אבינו מאביו יצחק ומסבו אברהם שמיטתו שלמה. כל שנים עשר שבטי ישראל היו צדיקים והולכים בדרך הישר לעומת סבו אברהם שהיה לו בן ישמעאל ויצחק אביו שהיה לו בן עשיו.  על כך אמר: ארד אל בני אבל שאולה, אין לי חיים אם מיטתי אינה שלמה, כי  בזה התייחדתי יותר על אבי יצחק וסבי אברהם.

יעקב לא קיבל תנחומים וסירב להתנחם על יוסף, משום שבעצם העובדה שזכרו של יוסף לא נשכח ממנו, ואי אפשר היה לו לקבל תנחומין, הוא ראה כי יוסף כנראה חי. הוא שאל את עצמו מדוע אינו מתנחם, בו בזמן שגזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב. משאלה זו הסיק כי אפשר שאכן יוסף חי, ועל כן אינו יכול להתנחם. שכן גזירה זו נגזרה על המת ולא על החי. אך עתה, משגברו הסיכויים שיוסף חי גבר חששו של יעקב. הוא חשש כי יוסף חי במקום כמו מצרים, מקום בו פרק עול תורה ומצוות. הוא חשש כי יוסף חי חיים שהמוות עדיף מהם. מבחינתו מוטב היה לו אילו היה יודע כי יוסף מת בכשרות, כשומר תורה ומצוות. עתה, כאשר חשש מר העיק על לבו והספק ניקר בו,היו חייו קשים ומרים והוא לא יכל לקבל ניחומים.

הסבר זה נותן לנו להבין את שתיקתו של יצחק אבינו, השומר סוד ואינו מספר דבר לבנו יעקב. יצחק אכן היה יכול לספר ליעקב כי יוסף חי במצרים, הוא הרי לא נכלל בחרם שעשו אחי יוסף שכללו בו את הקב"ה, אלא שבכך לא היה מניח את דעתו, וצערו של יעקב רק היה גובר, שכן, אילו לא הצטער יעקב אלא מחשש שבנו נטרף או נהרג, הרי תשובת יצחק שהוא בריא ושלם במצרים הייתה מרגיעתו. אך יעקב הרי חשש עוד יותר מפני האפשרות שיוסף חי וסטה מן הדרך חלילה.  תשובה על ספק זה לא ידע יצחק. כל ידיעתו הייתה שיוסף חי במצרים, ידיעה כזאת רק הייתה מכאיבה עוד יותר ליעקב, אשר עד  לעתה התנחם באפשרות שמא יוסף בנו מת כיהודי, גם אם אין הדבר ברור, ואילו מעתה, כאשר ישמע כי יוסף חי במצרים, וכי אפשרות מיתת יוסף ירדה מהפרק, הלא יתעצם צערו עוד יותר. נמצא אפוא, שגילוי הסוד ע"י יצחק לא היה פותר את הבעיה, אלא רק מחריף אותה עוד ועוד.

קורות יוסף במצרים אכן מראים שחששו של יעקב לא היה לריק, הניסיונות שעבר היו קשים ורק כוחות אביו ודמות דיוקונו שנראתה לו נתנה בו כוח למשול ביראת ה' מתחילתו ועוד סופו, בכך לימדנו יוסף על הדרך היהודית של חיים על קידוש ה', שהיא עולה לאין ערוך על עמידה בניסיונות  של רגע ומוות על קידוש ה'. משום כך התבלט יוסף על פני אחיו ואנו נקרינו על שמו.

בזה ניתן להבין את פרשת הודעת השבטים החוזרים ממצרים ומבשרים ליעקב אבינו כי יוסף בנו חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים. "ויפג לבו כי לא האמין להם" (בראשית מ"ה, כ"ו). רק אח"כ, משדברו אליו את כל דברי יוסף והראו לו את העגלות ששלח יוסף סימן לסוגית עגלה ערופה שאיתה נפרד יוסף מיעקב, השתנתה צורתו של יעקב אבינו, "ותחי רוח יעקב אביהם". מדוע לא האמין יעקב אבינו לבניו? וכי עלה על דעתו שיתעללו בו בניו בנושא כה רגיש וכה עדין? אם היה זה שקר, חלילה, הרי שהייתה זאת התאכזרות שאינה מתאימה להם, מדוע היה צריך לסימן העגלות, כדי להיות משוכנע כי לא בדו בדיה? י"ל שבשעה שראה את העגלות הבין יעקב אבינו שיוסף נשאר במעלתו הרוחנית ורק אז נרגעה רוחו כי על כן בכה וחשש במשך כ"ב שנים.

מי ייתן ויקוים בנו דבר הנביא עובדיה (א', י"ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש- ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את אויבינו ושונאינו, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה.

הדפסה  חזרה
לקבלת מידע ועדכונים מהכותל המערבי: